כל השנה אנחנו מסתדרים מצויין ופתאום את מתהפכת עלי?!

כך שאל החמץ, במרירות עצומה, את בעלת הבית.

ביהדות יש כשרויות זמניות. דבר המותר לנו בזמן מסויים, אסור בזמן אחר. דוגמאות לכך, יבול של שנת שמיטה, פירות ערלה ונטע רבעי (עץ שלא עברו עליו 4 שנים מאז נטיעתו אסור לאכול פירותיו) ואפילו הכשרות הראשונה בתולדות האנושות - עץ הדעת היה אמור להאכל בהיתר במהלך השבת הראשונה לבריאה! אך אדם וחוה אכלו ממנו בזמן איסור כמה שעות קודם ביום שישי.

היום צבעתי את הקירות בבית, בעיקר את המקומות בהם הותירו הילדים את רישומם. זה לא רק מנהג מרוקאי עתיק של בלבוסטות. בבית המקדש גם היו מסיידים את ההיכל פעמיים בשנה לפני פסח ולפני ראש השנה. עובדה מעניינת נוספת, בבית המקדש כל השנה היה כשרות של פסח. לחם הפנים ושאר המנחות נאפו כמו מצה ללא חשש חמץ כלל וכלל.

למה בבית המקדש לא היה חמץ כל השנה? חמץ ברוחניות מסמל את היצר הרע, ומצה "מיכלא דמהימנותא" (מאכל האמונה) מסמלת את הנשמה.

אולם, בחג השבועות הקריבו את שתי הלחם על גבי המזבח, קרבן שעשוי מחמץ. דבר זה סימל את זביחת היצר הרע על גבי המזבח והפיכת החושך לאור וקדושה. בזוהר (חלק ב קפג, ב) כתוב שקרבן זה היה על מנת שהיצר הרע לא יוכל לשלוט בישראל.

*הלימוד מכשרות זמנית בעבודת האדם*

"כל מה שברא הקב"ה בעולמו - כולל החמץ והיצר הרע - לא בראו אלא לכבודו".

אלא, שבכל דבר צריך להשתמש בזמן המתאים ובאופן המתאים, וכאשר השימוש בו הוא על פי הוראות התורה, הרי, לא זו בלבד שאיננו דבר אסור המפריע, אלא עוד זאת, שנעשה דבר *המסייע* וחלק מ"כבודו של הקב"ה".

דוגמא בולטת לכך בעניין הדלקת נרות שבת קודש:

הדלקת נרות *בשבת* עצמה היא איסור חמור, אבל, *בערב שבת* ביום שישי לפני השקיעה, הרי היא אחת המצוות הגדולות והחשובות ביותר של כל אשה וילדה!

הקב"ה כביכול הניח כל ענייניו ונתן לאשה או ילדה זו את המצוה של הדלקת הנר, עד שפעולתן מאירה את כל הבית באור השבת. וכן בשאר המצוות שנתנו באופן מיוחד לאשה (כשרות, טהרת המשפחה), מלבד המצוות בהן מחוייבות כמו האנשים.

על כל אשה ובת לדעת, שבה תלוי כללות עם ישראל (ואכן היהדות עוברת בירושה דווקא דרך האם היהודיה), כולל גם הנקודה הפנימית, אשר על ידי שמאירים את החיים הפרטיים באור של תורה ומצוות, אזי מאיר גם כל העולם באור אלקי. דבר זה מחיש את היעוד המיוחל של "לילה כיום יאיר", "והיה לך ה' לאור עולם", אצל כל אחד ואחת מבני ישראל שיזכו יחד בגאולה לעלות לבית המקדש, "קהל גדול ישובו הנה", ב"מקדש ה' כוננו ידיך".

(מבוסס על יחידות לאורחים שנאמרה בי"ז סיון תשמ"ו)