נשיאת חן

סיפור ששמעתי (ללא אחריות כלל וכלל) על הרבנית חיה מושקא אשת הרבי שליט"א מלך המשיח וביתו של הרבי הקודם, הרבי הריי"צ (רבי יוסף יצחק), שיום הולדתה חל בכ"ה אדר תרס"א (היום לפני 121 שנה).

היה זה בערב שבת ח"י אלול, הרבנית נפלה בחצר ורגלה נפצעה לאחר טיפול רפואי עדיין לא יכלה לעמוד על רגליה. היא ביקשה מחסידים שהיו נוכחים שלא יספרו לרבי על פציעתה כי חששה שימהר לביתו לדאוג לשלומה ויוותר על ההתוועדות עם החסידים. והרי הרבנית תמיד טענה שהרבי שייך לחסידים.

אחד החסידים בכל זאת גילה לרבי ב-770, בית מדרשו, על הפציעה ושהרבנית אינה מסוגלת ללכת. החסיד ביקש מהרבי שהרבנית לא תרגיש שהרבי מודע. הרבי הבטיח לו שהיא לא תדע.

הרבי חזר לביתו מאוחר אחרי תפילת ערבית והתוועדות כרגיל. הרבנית חיה מושקא, שבדר"כ קיבלה את פניו בחדר הכניסה חיכתה על כסא בחדר האוכל לשולחן ערוך במעדני השבת.

כשסיים הרבי לאכול את הדג, חששה הרבנית שמא ירגיש שהיא פצועה משום שהיא לא קמה להביא מרק. מה עשה הרבי? הרבי שר את זמירות השבת, פיוטים שחיבר הארי הקדוש בצפת "אזמר בשבחין" במנגינת "אבינו מלכנו" של אדמו"ר הזקן (אותה שרים בראש השנה). הרבי שר תוך דביקות עצומה ועצם את עיניו הקדושות. הרבנית שהבחינה שעיני בעלה עצומות מיד סימנה למשב"ק (חסיד ה"משרת בקודש") שיביא את המרק. החסיד מילא את בקשתה והרבי עצם את עיניו ולא הבחין שהרבנית לא קמה ממקומה. הרבנית שמחה.

לאחר שסיימו לאכול את המרק הגיע תור הבשר. מה תעשה הרבנית כעת? הרבי הרי כבר שר פעם אחת "אזמר בשבחין". הרבנית חששה וצער ניכר על פניה. היא לא רצתה שבעלה יצטער כשישמע על פציעתה. מה עשה הרבי? הרבי שר שוב "אזמר בשבחין" במנגינת "אבינו מלכנו" מתוך דביקות עצומה - בעינים עצומות כמובן. המשב"ק הבין את הרמז וחיש מהר הביא את מנת הבשר. הרבי סיים את סעודתו, בירך ברכת המזון ועלה לחדרו. הרבנית היתה מרוצה שסודה לא התגלה.

את הסיפור הנ"ל שמעתי מפי הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון. הוא הוסיף ואמר שמכאן לומדים מה זו נשיאת חן, מה זה לכבד את הרצון של הזולת אפילו כשדואגים ואפילו כשזה היפך רצוננו. שהרי הרבי רצה בכל מאודו לדאוג לשלום הרבנית. אך הוא כיבד את רצונה. והיא רצתה בכל מאודה לאפשר לרבי להתוועד עם החסידים ולהכין אותם לראש השנה והקריבה תמיד את חייה הפרטיים לטובת הכלל. אנחנו נוטים לחשוב שמספיק לאהוב, והאהבה תנצח את הכל. הסיפור הזה מזכיר לנו שבסיס איתן לאהבה ברת קיימא, הוא לכבד את הרצון של השני.