ודאי נחשפת למושג שנקרא פרספקטיבה אווירית. במידה ולא, הנה הסבר קצר על רגל אחת: פרספקטיבה אטמוספרית יוצרת הדרגתיות וערפול בציור, ככל שהשכבה רחוקה יותר מעין המתבונן כך הפרטים בה יתמעטו, קווי המתאר יטשטשו וצבעיו יתבהרו ויתקררו.
בתמונות להלן ניתן לבחון את התופעה במציאות על מנת ליישם בציור את מה שהעיניים שלנו מצפות לראות. בתמונה הראשונה ההרים עם אותה צמחיה אך במרחקים שונים מאיתנו. מה משותף לכל ההרים הקרובים, ומה משותף לרחוקים?
Photo by Borislav Krustev from Pexels
ההרים הקרובים אלינו:
ניתן להבחין בכל הצבעים בגוון המקורי שלהם
הם מלאים בפרטים
הם חדים וברורים
הם כהים יותר
סטורציה גבוהה (צבע רווי וחזק)
ההרים הרחוקים מאתנו:
הגוון הירוק המקורי דועך בהדרגה לצבע כחול.
יש מעט פרטים.
ההרים אינם חדים כלל (מטושטשים).
הם בהירים יותר.
סטורציה נמוכה (צבע דהוי ומוחלש).
אתם מצליחים לראות את הפלא? אשליית המרחק תלויה מאד בצבע! אם קשה להאמין אז ניתן להכניס את התמונות לפוטושופ או לתוכנת הצייר ולדגום את הצבעים בשכבות השונות.
Photo by Snapwire from Pexels
מה גורם להרים להכחיל, לדהות, לאבד חדות ופרטים? מדוע אם נשמיט עובדה זו מהציור הוא יראה שטוח? התשובה הפשוטה שבטח עולה מעצמה היא - תאורה. זו תשובה נכונה אך רחבה. כדאי לחפש כלל חזק שיצליח לנו בכל ציור כדי שלא נאלץ לחפש תמיד תמונה להעתקה.
Photo by Rok Romih from Pexels
אם נתבונן בתמונה של הרים בשקיעה, נגלה תופעה הפוכה. ככל שההרים קרובים אלינו ככה הם כחולים יותר וככל שרחוקים מאתנו ככה אדומים יותר (אך לא חדים, עדיין דהויים וחסרי פרטים)
הסיבה היא שביננו להרים הרחוקים יש שכבות רבות יותר של גז, או שמיים לצורך העניין. כשהשמיים כחולים הם יתנו גוון כחול להרים ולהיפך כשהם אדומים. גזים אלו גם הם מעטה שיוצר אפקט הבהרה בין רכס הרים קרוב לרחוק.
מדוע כשהשמש שוקעת צבע השמיים משתנה לאדום והרכסים הקרובים אלינו מקבלים גוון קר? מדוע השמיים כחולים באמצע היום וככל שההרים קרובים יותר כך הצבעים שלהם חמים יותר?
אם נרצה להבין כיצד עובדת התאורה נוכל ללמוד הרבה מהקשת בענן. השמיים כחולים בגלל האור. גלי האור הנראים לעין שלנו מאירים בצבע לבן פשוט ללא גוון או יותר נכון עם מליוני גוונים שכלולים בלבן-. אם נבודד לרגע קרן שמש, כמו לדוגמא קרן שמאירה במערה, נקבל אור לבן לחלוטין.
האור הלבן כלול למעשה מכל הצבעים. אם ניקח מנסרה נגלה שהאור הלבן מתפצל לכל צבעי הקשת. אם כן, מדוע השמיים דווקא כחולים ולא ירוקים?
אור השמש מגיע לארץ דרך האטמוספירה שמלאה בגזים, (בחלק העליון שלה צפיפות הגז נמוכה ובתחתון בצפיפות גבוהה). האור מתפזר לכל הכיוונים על ידי הגזים וחלקיקי האוויר. אור כחול מתפזר יותר משאר הצבעים כי הוא נע כגל קצר יותר עם תדרים קטנים יותר.
גלי האור תמיד נעים בקו ישר. הנפיצה שיוצרת המנסרה, מפרקת את האור לספקטרום אורכי גל שונים.
האור האדום הוא הארוך ביותר ומאופיין בגלים נמוכים במרחקים גדולים אחד מהשני. האור הסגול הוא הקצר ביותר ובעל גלים גבוהים יותר וצפופים. האור הכחול הכי קצר אחרי הסגול ועם גלים בצפיפות דומה.
אם נשווה את הגל האדום והכחול אחד לצד השני נראה הבדלים גדולים בתדירות הגל ובגובה הגל.
האור נע תמיד בקו ישר אלא אם הוא פוגע באובייקט ואז מתרחש אחד מהדברים הבאים:
האור חוזר ומשתקף (כמו במראה)
האור מתעקם (כמו במנסרה או מים)
האור מתפזר (כמו באטמוספירה)
האור הכחול שמגיע מהשמש מתפזר בשכבות עליונות של האטמוספירה. חלקיקי הגז והאבק באטמוספירה מגיבים דווקא לגל הכחול והסגול הקצר ומסולסל המתפזר לכל הכיוונים, תהליך שצובע את השמיים בכחול. לעומת זאת יתר קרני האור ממשיכות ללא הפרעה לארץ ואינן מתפזרות וממילא אינן נראות לנו. באילוסטרציה ניתן לראות כיצד קרני השמש חודרות לאטמוספירה כאשר הקרניים הכחולות פוגעות בחלקיקי אוויר ומתפזרות באור כחול.
יתר צבעי הקשתשבקרן האור ממשיכים לארץ ללא הפרעה ולא נתקלים בחלקיקי האוויר בגלל שהתדר שלהם פחות צפוף.
בשכבות הצפופות יותר בגזים ואוויר באטמוספירה, אלו שיותר קרובות אלינו, מתרחשת תופעה מעניינת.
אם נסתכל על תמונה של השמיים נראה שיש מעבר הדרגתי מכחול ללבן, כשהחלק העליון כחול והחלק הקרוב אלינו לבן. קרני האור בצבעים אחרים פוגעים בארץ וחוזרים ומתפזרים גם בשכבה הנמוכה ביותר בשמיים. קרני האור הכחולות שהתפזרו למעלה לכל עבר, מתפזרות מחדש (rescatter) בשכבה הצפופה יותר בכמות כזו שהאור חוזר להיות לבן - זאת אומרת, כלול מכל הצבעים שוב.
מדוע הנוף הרחוק כחול (הר וגם מישור), בעוד שצבע האור למטה לבן? האם הנוף עלה קומה ונצבע בכחול? בערך. הרי האור לא רק מאיר מלמעלה למטה (מהשמש לארץ). הרי הוא פוגע בנוף המרוחק מאיתנו, בהיותו לבן שוב (שכולל גם כחול) וחוזר לעינינו דרך מרחק רב. הרבה חלקיקי אוויר מפזרים את האור הכחול מחדש בדומה להתהליך הראשון בגלל המרחק. יוצא שבשמיים השכבות העליונות הרחוקות הינן כחולות והתחתונות לבנות. גם במרחק בין העין שלנו לנוף המרוחק מאיתנו נראה צביעה של גוון כחול, לעומת הנוף הקרוב שיהיה כלול מכל הצבעים. מעין גרדיאנט מצבע שקוף לכחול נקבל ככל שהנוף מרוחק מאיתנו בדיוק כמו ההדרגה שמתחרשת בשמיים.
בקשת בענן הצבע העליון ביותר הוא אדום והתחתון הוא סגול וכחול. זו דרך טובה לזכור את אורכי הגל השונים כשניכר גם לעין שלנו שהצבע האדום בקשת ארוך יותר מהכחול.
קרן האור הארוכה ביותר היא האדומה. היא "שורדת" מרחק הכי גדול ומגיעה אלינו. לכן בשקיעה כשמקור האור רחוק יותר מאיתנו (לעומת כשמאיר בזנית, זוית ישרה על הארץ בחצות היום) כל הצבעים אובדים מלבד האדום והצהוב שאורך ותדר הגל שלהם מצליח לעבור את המרחק הרב בעוד יתר הצבעים מתפזרים ואינם מגיעים אלינו. מדוע גם במרחק רב נראה שהנוף אדום? משום שצפיפות גבוהה שנגרמת גם מזיהום אוויר או אבק אך גם כי האוויר צפוף מאד בשכבה בה אנו חיים כל זה מפזר את האור האדום גם במרחק. באור היום ככל שהנוף קרוב אלינו ככה נקבל את כל קשת הצבעים. כשאור מתרחק מאיתנו נאבד קודם את שלושת הצבעים הראשונים בקשת (אדום צהוב וירוק) ובשכבות הרחוקות נקבל כחול וסגול.
איך אפשר ליצוק את המידע הזה לתוך האומנות שלנו? כדי לוודא שהציור שלנו אינו שטוח והצבעים נראים מציאותיים נהיה מוכרחים להתשמש בפרספקטיבה אווירית וזה יתן חותמת מקצועית יותר לציורים שלנו. ציירים רבים טוענים שבראשית דרכם המקצועית לא היו מודעים לפרט זה ובמבט לאחור מוצאים טעות זו בציורי נוף מוקדמים.
יש מגוון קומפוזיציות מעניינות לציורי נוף, הנה הסבר קצרצר של נוסחה מנצחת שתמיד עובדת.
ראשית נחלק את הציור נוף שלנו ל4 שכבות:
קדמת הנוף, אמצע הנוף, רקע ורקע רחוק מאד. את נקדות הפוקוס שלנו בציור נמקם דווקא באמצע הנוף ולא בקדמה משום שהעין שלנו נמשכת באופן טבעי לשכבה האמצעית. נקודת הפוקוס יכולה להיות מבנה, אדם, בעלי חיים ואפילו עץ. לא חייבים למקם אותה במרכז אפשר גם להסיט לצדדים, הכוונה לשכבה אמצעית.
בקדמת הנוף נראה הכי הרבה צבעים וגם הכי הרבה פרטים כי האור שפוגע באובייקטים ליידינו חוזר עם פירוט רב ככל שהאובייקט קרוב יותר. באמצע הנוף נאבד חלק מהפרטים אך עדיין תהיה לנו פלטה רחבה של גוונים. ברקע נקבל גוון כחול וברקע הרחוק הגוון הכחול יהיה דומיננטי עוד יותר. ציירתי סקיצה לדגומא לצביעה, אפשר להוריד ולנסות לצבוע גם.
קדמת הציור היא העץ, המים והשתקפות הגשר. השכבה האמצעית היא הגשר והעצים שמאחוריו. שכבת הרקע היא גדת הנהר העצים והבתים. שכבת הרקע הרחוק הנה ההרים (והשמים). כאשר כל שכבה מתבהרת ככל שרחוקה מאיתנו זה נקרא גם 'white infinity' לבן אינסופי, ככל שמתקרבים לאופק הרחוק ככה הצבע הלבן והבהירות מתחזקים בנוסף לגוונים הקרים הכחולים. ההררים שיראו מקרוב ירוקים מקבלים צבע טורקיז כחול ודהוי ביחס לצמחיה הירוקה שבקדמה שהיא כהה יותר ורוויית צבע.
דוגמא לצביעה מהירה
קיים בפרספקטיבה אווירית מצב הפוך של 'black infinity', שככל שמתקרבים לקו האופק כך השכבות מתכהות. לרוב מתשמשים ב'black infinity' לסצנות לילה בהם לא קיים אור מהשמיים או השמש ורק מתאורה מקומית שמאירה ככל שיותר קרובים אליה. כמו כן משתמשים בטכניקה זו באזורים כמו ג'ונגל, מתחת למים, בתוך מבנים ומערות ואפילו בתמונות פורטרייט. כל מקום שאינו תחת כיפת השמים נעדיף את ה'black infinity' ולא נשמור אותו רק לסצנות לילה.
לסיכום, פרספקטיבה על שלל סוגיה היא נקודת מבט. בכל אחד מאיתנו טבע השם נקודת מבט מיוחדת וחותמת אינדיוידואלית מקורית. אל תוותרו על נקודת המבט שלכם בשום עניין ובפני שום אדם. לטשו אותה, שכללו אותה - אבל תנו לה תמיד מקום.
כעת נסו גם אתם! אפשר לצייר עם כל חומר שברשותכם רכס הרים ב4 או 3 שכבות ולנסות ליישם פרספקטיבה אטמוספירית.
אם נהנתם מפוסט זה, אשמח לשמוע תובנות ולראות ציורי נוף שלכם גם. ניתן לשלוח מייל לכתובת זו
talia@enzur.art
Comments